13

הסבר וטעם לקיום המצווה


וכתוב בספר החינוך: משרשי מצווה זו, שרצה ה' יתברך לזכות אותנו לעשות מצווה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו, ויבין זה בראותו כי אחרי שיגע וטרח והגיע זמן שעשה פרי (בטן) וחביב עליו פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם (מצווה יח')

ונאמר במדרש : אמר הקדוש ברוך הוא בתחילה הרגתי בכורי מצרים שנאמר : " ויהי בחצי הלילה וה' הכה וכו' ", אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי שנאמר : קדש לי כל בכור, וכשאתם עולים לפעמי רגלים תהיו מעלים אותו ואת כל הזכרים שלכם להראות לפני...

שורשי מצווה זו – מקורם ברקע ההיסטורי של יציאת מצרים, אבותינו לא זכו להשתחרר מעבדות מצרים בטרם הנחית ה' על המצרים את המכה העשירית מכת בכורות כל בכורי מצרים באדם ובבהמה נספו, ולא היה בית שלא היה בו שכול, ואילו חייהם של בני ישראל ניצלו וניתנו להם במתנה מאת ה' שפסח על בתי העברים, לכן אמר הקדוש ברוך הוא " כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים " , מובן איפוא שהבכורים יועדו לה'.

 

אך מדוע פודים אותם מן הכהן דוקא?

בכורי הבהמה, אם לא היה בהם מום הוקרבו על המזבח כקדשים, ואילו בכורי האדם הוקדשו מרחם אמם לשרת בקודש בכל מלאכת המשכן וביתר היעודים והשירותים הרוחניים שהיו נחוצים לעם ישראל, הדוגמה הבולטת של בכור שהוקדש מרחם אמו לשרת בבית ה' כל ימי חייו, היא זו של שמואל הנביא, חנה אמו נדרה נדר להקדישו לה' עוד בטרם נולד.

תפקיד מעין זה שמור היה לכל בכורי ישראל מיום צאתו של העם ממצרים, והנה נפל דבר בישראל העם נכשל במדבר בחטא העגל ונסחף באוירה של פולחן וסגידה לעבודה זרה.

גם הבכורים השתתפו בחטא העגל, כאשר ירד משה רבנו מן ההר וחזה במחזה, שיבר מיד את לוחות הברית שהיו בידיו ויצא בקריאה : מי לה' אלי התוצאה, על פי הכתוב היתה : ויאספו אליו כל בני לוי.  בני שבט זה היו היחידים שלא נטלו חלק בפולחן האלילי, ומאז ניטלה זכות השירות הרוחני מן הבכורים – בהיותם שותפים למעשה העגל, ואת מקומם תפסו בני שבט לוי, שהחלו לשמש הן ככהנים והן כלויים.

בני שבט לוי לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, אוכלוסייתם התפזרה על פני מגרשי מגורים בלבד,  ונחלות אלו מוקמו בארבעים ושמונה ערי לויים, אדמה לעיבוד לא ניתנה להם, אף לא נכסי צאן ובקר, הלויים הקדישו עצמם לעבודת ה'.  כפי שהגדירה זאת התורה יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דברים לג') כלומר: הוראת תורה לכל ישראל ונשיאה בעול השירות בבית המקדש, הם התקיימו מ"מתנות כהונה", שהוענקו להם על ידי העם ומן ה"מעשר הראשון" של התוצרת החקלאית.

בני לוי ויתרו איפוא על נחלותיהם, על קנייניהם החומריים ועל זמנם הפנוי – כדי לשרת את הכלל, הם עמסו על כתפיהם מעמסה זאת במקום הבכורים, שמלכתחילה נועדו הם לתפקיד – וסרחו, לכן, כאשר נולד בן בכור, אנו "זוכים" בו לעצמנו באופן סימלי – רק בשל העובדה שהכהן ממלא את התפקיד, שהבן הבכור אמור היה למלא. כדי "לזכות" בו באופן חוקי מלא חייבים אנו, קודם כל לפדותו מאת הכהן שבא תחתיו למלא את תפקידו.

מאחר שבתום שלושים יום יוצא העולל מחזקת נפל ונכנס לחזקת אדם, הוא כבר שווה כסף ולכן יש לפדותו בכסף.

 

הרמז שבמצות הפדיון

כיון שטעם פדיון הבכורים הוא לפי שהציל ה' את בכורי ישראל במצרים, יש לשאול אם כן מדוע לא יצטרכו כל ישראל לפדיון כאשר טבעו פרעה וחילו בים וישראל ניצולו, וכולם היו בתוך הנס? ועוד שגם ישראל בכלל נקראו בכורים למקום שנאמר: "בני בכורי ישראל", וכתוב קודש ישראל לה'. אם כן, כבר הקדישם הקדוש ברוך הוא לשמו יתברך ולהם משפט הבכורה ליקח פי שנים בנחלת עולם הזה ועולם הבא?

וכן צריך להבין הטעם לחמשה כסף דוקא, ואם נאמר כדברי רבנו בחיי (פרשת וישב) שחמשה סלעים עולה לעשרים דינרים כדי לכפר על השבטים שמכרו את יוסף בעשרים כסף, אם כן למה יצטרכו רק הבכורים לפדיון זה והלא כל ישראל מכרהו?

אמנם פדיון הגוף זה עולה בקנה אחד עם פדיון הנפש המשכלת, כי את זה כנגד זה עשה האלקים, ובפדיון הנפש נכללו כל ישראל לבכורים, וכמו שכל בכור קודם הפדיון הוא קודש גמור לה',  וכל זמן שהוא בקדושתו אין מן הראוי שישתמש בשום עסק גופני, כי בכלי קודש אין להשתמש שימוש של חול. לפיכך היתה העבודה בבכורות לפני שנפסלו בחטא העגל, ומטעם זה מאס עשו את הבכורה ואמר מה טיבה של עבודה זו, אם יתעסק כל ימיו בטהרת הקודש לא יוכל לעסוק בעניני הגוף שיקדים לו יותר, לכך אמר הנה אנכי הולך למות, כי אין לו לצפות לחיי העולם הזה אלא רק לחיי העולם הבא אחרי מותו, ולכן "ויבז עשו את הבכורה". אם כן איפוא, מה יעשה בן ישראל הנבוך בין שני המצרים אם יעסוק כל ימיו בעבודת השם יתברך, מלאכתו מתי נעשית? ואם יעסוק גם בעסק הגוף, אם כן יצא מבכורתו ויחלל את הקודש, וכבר נתקדשו זרע ישראל כולו לה' כמו שכתו : "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכתוב "בני בכורי ישראל"?

כדי לעשות כעין פשרה בין שתי קצוות אלו, שלח ה' פדות לעמו בזאת התורה אשר מסר לעמו. וחמשה חומשי תורה הם בעצם כנגד חמשה כסף הפדיון, ובחמשה כסף אלו נתנה התורה חופשה וחירות לבנו בכורו ישראל, וכמו שכתוב: "חרות על הלוחות" ודרשו רבותינו :" אל תקרא חרות אלא חירות", וחירות זו היינו שיאכל כל ימיו חולין על טהרת הקודש, כלומר שיכוון בכל עסק גופני לשם שמים, וכמו שכתוב "בכל דרכיך דעהו", וממילא אפילו השימוש הגופני נחשב לעבודת ה', ובאופן זה ישאר בקדושתו ובבכורתו, וזהו פדיון הנפש – שיפדה ה' את נפש ידידיו בחמשה כסף התורניים שהם חמשה חומשי תורה באופן שנשארו בקדושתם.

חמשה סלעים אלו הם סוד הגאולה, שיפדה השם יתברך את ישראל מכל צרותיו בזכות חמשה כסף התורניים, בסוד "ואכרה לי בחמשה עשר כסף רמז לשלשה בכורים שיהיו נפדים כאחד, ישראל שנקרא בני בכורי, הקדוש ברוך הוא שהוא בכור הראשון לכל הנמצאים וכביכול השכינה בגלות, ומלכות בית דוד נקראת בכור, שנאמר: "אף אני בכור אתנהו",  ולשלשת בכורים אלו מצינו פדות שלש פעמים במסורה; "ושמתי פדות בין עמי" וכו', "פדות שלח לעמו" שהוא הגואל, "והרבה עמו פדות" היינו עמו יתברך ממש.

 

מעלת מצות הפדיון וגודל השמחה

כשנולד לאדם בן בכור פטר רחם (שנולד בלידה רגילה, למעט ניתוח קיסרי) עליו להודות הודאה עצמו להשם יתעלה, על שזיכה אותו טובה כפולה ומכופלת גם במצות מילה וגם במצות פדיון הבן, ולכן ישמח ויגיל מאד, ומיום הלידה כבר יודה להשם יתעלה על זה, ובפרט בהגיע יום הפדיון וזמן הסעודה, יכניס בלבו שמחה עצומה ביותר, ויברך ברכת שהחיינו בשמחה עצומה עד מאד, על זכיית קיום מצות עשה זו, וגודל התיקון של מצות עשה זו, ויש לתת את החמשה סלעים לכהן לחלוטין. ולא כמו שיש נוהגים לקחת לאחר הפדיון את הכסף מהכהן, ויבחר בכהן הגון ואביון ויקיים בזה גם מצות צדקה שהיא גם כן מצות עשה מן התורה.

 

הלכות פדיון הבן – על מי מוטלת מצות הפדיון

א. מצות עשה על כל איש מישראל לפדות את בנו הבכור לאמו, הישראלית. ואין האשה חייבת לפדות את בנה, ואם אבי הבן נמצא בחו"ל, ואינו יכול לחזור כדי לפדות את הבן ביום השלושים, יפדה את בנו אצל כהן במקום שהוא נמצא, ואף יכול לברך ברכת על פדיון הבן.
ב. מי שנמצא במלחמה, ונולד לו בן בכור, ואין לו אפשרות לפדות את הבן במקום שהוא נמצא, ימתינו עד שיחזור מהמלחמה, ויפדה את בנו בעצמו, ולא יפדוהו שלא מדעת האב (ורק ברית מילה בזמנה יש לקיימה אף שלא בנוכחות האב).
ג. בכור יתום מאב, אין הסבא או האמא יכולים לפדותו במלאת לו שלושים יום, אלא עד שיגדל ויפדה את עצמו.
ד. בכור יתום שלא נפדה, חייב לפדות את עצמו כשיגדל, ויניח את קיום המצוה עד שיגדל ויהיה בן שלוש עשרה ויום אחד ויהיה לו סימנים שבגר (שתי שערות) , ואז יפדה את עצמו בחיוב גמור, כגדול המצווה ועושה. ובפרט שזו מצוה מן התורה. ואם פדה את עצמו קודם הבר מצוה יש מקום לומר שלא יצא ידי חובה, ולכן נכון שיחזור לפדות את עצמו, בלי ברכה.
ה. בעל תשובה שהוא בכור מאם, ובנו שהוא בגיל עשרים שנה גם כן בכור מהאם, אף על פי שהבן עובד ומרויח למחייתו, האב פודה את עצמו ואת בנו בברכה, ובכור שלא נפדה עד שהגדיל, ואחר כך האב רוצה לפדותו, האב קודם לפדותו מאשר הבכור יפדה את עצמו. ויברך בנוסח "על פדיון הבן".

 

את מי חייבים לפדות

א. בן בכור שנולד על ידי ניתוח קיסרי (סקציה), אביו פטור מלפדותו, כי קדושת בכור היא רק כשהוא פטר רחם ונולד בלידה רגילה, ולא כשנולד על ידי ניתוח קיסרי (לידה יזומה)
ב. אשה שהפילה לאחר כשמונה שבועות להריונה, ואחר כך ילדה בן זכר, אם נבדק הנפל ולא נמצא בחתיכה שום ריקום איברים, חייב לפדות את הבן שנולד אחריו בברכה. ובדיקה זו מועילה אפילו אם נעשתה על ידי נשים. ואפילו אם אשתו אמרה לו שהנפל היה ללא ריקום איברים, יש לפדותו בברכה. ורק לכתחילה יש לחוש ולבדוק על פי מורה הוראה. אבל אם הפילה ואין ידוע אם הנפל היה מרוקם איברים או לא, יש לפדות הבן הבא אחריו בלי ברכה. ויפדה על מנת להחזיר הפדיון.
ח. בן בכור שנולד לאשה יהודיה מאיש נכרי, יש להמתין עד שהילד יגדל ויהיה לבר מצוה ואחר כך יפדה את עצמו.
ט. מי שאינו יודע אם אביו כהן או ישראל, ואי אפשר לו לברר כלל, ונשא אשה ישראלית וילדה לו בן בכור, ואינו יודע אם חייב לפדות את בנו בכורו, שאולי אביו כהן או לוי, מעיקר הדין ודאי שאין צורך לפדות את הבן, אפילו בלא ברכה, שאין הולכים בממון אחר הרוב, אלא שעל כל פנים, בהיות והרבה פוסקים אחרונים כתבו שיש לפדותו בלא ברכה, נכון לחוש לדבריהם ולתת דמי הפדיון לכהן במתנה על מנת להחזיר.

 

שיעור הפדיון ובמה פודים

א. מעיקר הדין די בשיעור שלשים דרהם (כל דרהם=3.26 גרם) כסף מזוקק למצות פדיון הבן,  או שיווי השיעור הנזכר שהוא תשעים וששה גרם ומשהו. אולם לפי המנהג שנהגו מדורי דורות בירושלים, יש לתת שלשים ואחד דרהם כסף טהור, או שיוויו, שהוא מאה גרם כסף טהור. ויש לעקוב תמיד אחר מחיר כסף טהור, ולתת לפדיון הבן בהתאם למחירו המשתנה בשוק, שיעור של מאה גרם כסף טהור (כולל מס ערך מוסף וכדומה).
ב. מותר לפדות הבן הבכור במדליות, אף על פי שאינם הילך חוקי בשוק, שאין עליהם כל ערך נקוב, ואינן מטבעות רשמיים המונפקים על ידי בנק ישראל. וזאת מאחר שיש בה כסף טהור בשיווי של חמשת שקלים כסף, והלכה "שוה כסף ככסף", גם לגבי פדיון הבן. וכל זה באופן שכל מדליה יש בה 20 גרם כסף טהור, ובחמש מדליות כאלה יש שיווי של מאה גרם כסף טהור, שיש בזה די לשיעור חמשת שקלים למצות פדיון הבן. ונכון לציין במדליה את הפסוק: "ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש".
ג. כשיש לכהן חמשה מטבעות המיוחדים לפדיון הבן, ואין לאבי הבן כסף מזומן לשלם לו אלא צ'יק, יתן לו הכהן את המטבעות במתנה גמורה, ואחר כך אבי הבן יפדה בהם אתה הבן, ואם ירצו יסדרו ביניהם אחר כך את התשלום. (וכל שכן בצ'יק דחוי).

 

מתי יש לערוך את הפדיון

א. אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלושים יום, ואחר שלושים יום יפדוהו מיד שלא ישהה המצוה, ואם חל יום השלושים ואחד להיות בשבת אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום ראשון.
ב. אין צורך מן הדין להמתין ביום שלושים ואחד עד שיעברו עליו כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, ולכן אפשר להתיר לפדות בתחלת יום שלושים ואחד מיום לידתו.
ג. בכור שנפדה ביום העשרים ותשע, קודם שמלאו לו שלושים יום, צריך אבי הבן לחזור ולפדותו בלי ברכה, והכהן שקיבל את מעות הפדיון, יחזירנו לאבי הבן במתנה גמורה, ויחזור ויפדה באותן מעות את הבן הנ"ל, ובלי ברכה.  וטוב שאבי הבן ילבש בגד חדש ויברך עליו ברכת "שהחיינו" בעת הפדיון.
ד. תינוק בכור שחלה ונדחית מילתו עד שיתרפא, והגיע יום שלושים ואחד, אף על פי שעדיין אי אפשר לקיים מצות המילה, יש לקיים בו מצות פדיון הבן, ואין להשהות מצות הפדיון, שזריזים מקדימים למצוות, וחביבה מצוה בשעתה. ולכן יפדוהו מיד ביום שלושים ואחד, ואחר כך כשיהיה בריא ימול בשר ערלתו, וראויה מצות פדיון הבן להגן עליו ולהחלימו ולהחיש לו פדות ישע.  אבל אם נתרפא ביום שלושים ואחד, יש להקדים קודם ברית מילה, ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, ואחר כך יפדוהו, ובפרט שהמילה תדירה יותר,  ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
ה. מי שלא פדה את בנו בזמנו, מכל סיבה שהיא, ונזכר בערב שבת, יעשה מיד את הפדיון אף בערב שבת שיש אומרים שאם מעכב הפדיון עובר בעשה כל יום. (ויש חולקין) אולם את הסעודה של פדיון הבן, יש לדחות לאחר זמן, מאחר שהוא פדיון הבן שלא בזמנו.
ו. כבר פשט המנהג לערוך את פדיון הבן גם בלילה, ולא רק ביום.

 

מנהגי סעודה ונפילת אפיים

א. סעודת פדיון הבן , חשובה סעודת מצוה, ואף אם עושים את הפדיון שלא בזמנו, חשובה הסעודה לסעודת מצוה. ומכל מקום אין חיוב בדוקא לאכול פת.
ב. בהיות וסעודת פדיון הבן חשובה סעודת מצוה, לכן מותר לבכורות להשתתף בסעודה זו, בערב פסח.
ג. אין אומרים תחנון ונפילת אפיים בבית הכנסת ביום של פדיון הבן.

 


 

© כל הזכויות שמורות לרחמים חיים